<h1>האשכול — דפוס י-ם, הלכ' טומאת כהנים</h1>
<h2>דף קיד:</h2>
ואסור ליה לכהן למיעל לבית הקברות דקבר מטמא כמת, ואפילו לבית הפרס אסור למיעל, ומאי היא שדה שנחרש בה קבר כדתניא [אהלות פי"ז מ"א] החורש את הקבר הרי זה נעשה בית הפרס, ועד כמה הוא עושה מלא מענה מאה אמה בית ארבעת סאין, דהויא [ליה] מאה על מאה. ואי אזיל לדבר מצוה כגון מנסיב איתתא או ללמוד תורה וליכא אורחא אחריתא שרי ליה למיזל בבית הפרס, דת"ר [ע"ז י"ג ע"א] הולכין ליריד של גוים ולוקחין מהן בהמה עבדים ושפחות בתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם, מפני שהוא כמוציא מידם, ואם כהן הוא מטמא לדון ולערער עמהם בחוצה לארץ, וכשם שמטמא בחוצה לארץ כך מטמא הוא בבית הקברות. בית הקברות סלקא דעתך, אלא בבית הפרס דרבנן. ומטמא ללמוד תורה ולישא אשה, א"ר יהודה אימתי בזמן שאין מוצא ללמוד, אבל בזמן שמוצא ללמוד לא יטמא, ר' יוסי אומר אף בזמן שמוצא ללמוד יטמא לפי שאין מן כל אדם יזכה ללמוד, א"ר יוחנן הלכה כר' יוסי. גרסי' בבבא מציעא בפ' המקבל [קי"ד ע"א] אשכחיה רבה בר אבוה לאליהו דקאי בבית הקברות אמר ליה לאו כהן הוא מר וכו' עד אין אומות העולם קרויין אדם. וכי מעטינהו [יבמות ס"א ע"א] קרא מאהל המת דכתיב אדם כי ימות, ממגע ומשא לא מעטינהו, [דבמגע ומשא מטמאים]. שאל גוי אחד את רבן יוחנן בן זכאי אלין מיליא דאתון עבדין נראים כשפים, אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין אפרה ואחד מכם מטמא למת ואתם מזין עליו שלש טיפין ואומרים לו טהרת, אמר לו כלום נכנסה בך רוח תזזית מימיך, אמר לו הן, ומה עושין מביאין עקרים ומעשנים תחתיו ומרביצין עליו מים והיא בורחת, אמר לו ישמעו אזניך מה שאתה מוציא מפיך כך רוח טומאה זו דכתיב ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מזין עליו מי הנדה והיא בורחת. לאחר שיצא אמרו לו תלמידיו לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר, אמר להם לא המת מטמא ולא אפר מטהר אלא [אמר] הב"ה חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי.
